<h1>ספר התרומות שער נ"ג חלק ג'</h1>
<h2>דף כ:</h2>
וכן אם יוצא מתחת ידי שליש השט"ח והשובר אע"פ שאין עליו עדים ואע"פ שמת שליש הרי זה שטר פרוע. וכדתניא [ב"מ כ"א ע"א] אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר דהא הימניה מלוה לשליש, וכיון דאי בעי מסר ליה לשטרא ללוה או קורעו או שורפו כי אמר פריעא הוא מהימן. וכתב הראב"ד ז"ל אבל אם לא מסר לו שטר החוב שלישות השובר אינו כלום, דמי יימר דעבדיה שליש דילמא שקרא הוא. ומיהו בשלישות השובר נמי הוי השליש מהימן אם עדים חתומים בו ומקויימת חתימתן, דהא ודאי מידו דמלוה נפק ליה ליד שליש, והילכך אע"ג דליכא עדי פרעון שליש מהימן, ע"כ. וכן שובר היוצא אחר חתום שטרות עושין על פי אותו שובר, ואע"פ שיוצא מתחת יד מלוה ואע"פ שאין עדים חתומין בו. כדגרסינן [שם] אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או שיצא לאחר חתום שטרות כשר. ומפרש טעמא בגמ' דאי לא דפריע הוא לא הוה מרע ליה לשטריה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [מלוה פט"ז ה"ו] וזה טופס לשונו, נמצא כתוב בגופו של שטר בין בפניו בין מאחוריו ואפילו בקצתו שטר זה פרוע או נפרע ממנו כך וכך עושין על פי הכתב ואע"פ שאין בו עדים ואע"פ שיוצא מתחת ידי מלוה, שאלו לא נפרע לא היה כותב על גב השטר, ע"כ. ויש לברר שובר היוצא מתחת ידי מלוה וכתוב בכתיבת ידו של לוה מה דינו. על זה נסתפק ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל וכתב שיש לנו לומר כיון שכתיבת ידי הלוה נתחברו יחד המלוה והלוה וי"ל שפרע הממון ושכח השובר ביד המלוה או יש לנו לומר דאדרבא כיון שכתב אותו שובר בכתיבת הלוה ובודאי נתחברו יחד הלוה והמלוה אם איתא שפרע הלוה בודאי היה מוליך השובר ומדלא הוליכו ודאי לא פרע לו הממון, והשובר אינו אלא כמצחק ופסול, ע"כ. ולדידן מסתברא דפסול, דכללא הוא דכל סמפון שאין עליו עדים וקיום או עדים בלא קיום ואין העדים לפנינו שיעידו שפרוע הוא אותו שטר הרי אותו סמפון פסול, אא"כ נמצא השטר בין שטרות קרועין, וכדלעיל, ומה לנו לחוש לכתיבת הלוה, וכי הכתיבה היא העיקר והלא הנתינה והחתימה היא העיקר, ובכולהו איכא למימר חששא דלעיל סבר דילמא מיתרמי ליה ואתי בין השמשות ואי לא יהיבנא ליה תברא לא יהיב לי זוזאי ואיתרמי ואמר ליה ללוה דלכתביה ולנחייה בידיה דמלוה דכי אתי ליתיב ליה תבריה ושקיל זוזי, ולפיכך אינו כלום. ודוקא משום האי חששא היא דפסלינן ליה, אבל לא מפסיל משום דכתביה איהו לזכותיה, דהא תנן בברייתא [גיטין כ' ע"ב] רבי חנינא סגן הכהנים העיד על כפר קטן שהיה בירושלם והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכתב שטר חובו בכתב ידו ואחרים חותמים וכו'. וגרסינן עלה לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו. וכבר כתבתי כל ענייני דיני שובר על אי זה דרך כותבין אותו ואימתי פוסל שטר החוב על ידו שובר בשער ל"א שהקדמנו.
